בסופו של דבר הם הכל בשבילי.
הקרבתי בשבילם את הנעורים, את הספונטניות, את הזוגיות, את שעות השינה וקיבלתי יחד איתם בעיקר סימני מתיחה ושקיות מתחת לעיניים.
כמה חלומות היו לי כשהגדול נולד, את חלקם הגשמתי, אבל מתוכם התנפצו לקרקע המציאות. היה לי ברור שאני אהיה אמא זורמת, שלעולם לא תצעק, שתשחק איתו כדורגל וכמובן שאתן לו כל דבר שירצה מלידה ועד לדירה וחתונה שיגדל.
טוב, לפחות שיחקתי איתו כדורגל.
משבר הקורונה גרם לי ולעוד רבים לעצור ולחשוב. זו לא חייבת להיות הקורונה, זו יכולה להיות כל נקודה בזמן בה שמים לב לכך שמה שכרגע קורה זה לא בדיוק מה שהתכוונו. לי זה גרם לשים לב לעובדה שבקצב החיים הנוכחי, לא רק שלא אוכל לחסוך לו לדירה, יש מצב שבשלב מסוים אצטרך להיפרד מהדירה שלי. רוב הסיכויים שזה יקרה בדיוק כאשר אני ממש אצטרך כסף כמו במקרה חירום או, כפי שקורה רבות, בפנסיה.
יש לי חיים טובים ונוחים- מי בכלל רוצה לחשוב על הפנסיה? מי בכלל רוצה לחשוב על איך אני אממן לילדים תואר או דירה או חתונה? או אפילו איך אעזור לו כשהוא יסתבך בדרום אמריקה. "יהיה בסדר" ו"נסתדר" היו המוטו שלי מאז ומעולם. וזה עבד לי יופי. אבל זה עבד לי יופי כי אנחנו צעירים, כי אנחנו סתגלנים. זה לא ימשך ככה לאורך זמן. אם אני רוצה לדאוג לו ולאחים שלו אני חייבת להתכונן לעתיד. אני חייבת לשנות סדרי עדיפויות וחייבת לחשוב מה באמת אני רוצה לתת להם בעתיד אבל בעיקר עכשיו.
האם אנחנו חייבים ללכת לכל הופעות התרבות במרכז הקהילתי?
האם אנחנו חייבים לקנות להם בגדים לעונה הבאה?
האם אנחנו חייבים-חייבים-חייבים שיהיה כזה שפע במקרר ושבכל שבוע נזרוק כל כך הרבה אוכל?
הרבה מאוד שאלות שאלתי את עצמי במשבר. התחלנו לחפש פתרונות. ההתחלה היתה להתחיל לאסוף ההכנסות וההוצאות שלנו. גילינו שלמרות שאנחנו כמעט ולא קונים כלום – ההוצאות שלנו מטורפות. איך זה בכלל מסתדר? עשינו תהליך מסודר עם עצמנו וערכנו סדרי עדיפויות, ומפה לשם, מבלי שהתכוונו, ואמנם בתקופת הסגר הראשון, גילינו שאנחנו מסוגלים לחסוך כרבע מההכנסות שלנו. זה הדליק לנו נורה מעל הראש. זה לכאורה קל לומר שבגלל שלא היו לנו הרבה הוצאות אז התחלנו לחסוך, אבל זה לא מובן מאליו. בחודש הראשון לסגר הזמנו אוכל בטירוף, הזמנו חומרי יצירה בכמויות של קומפלקס גנים, קנינו בגדים און ליין ופרגנו לעסקים קטנים בכפר. כל כך פרגנו – מבלי לחשוב על פרגון עצמי. ברגע שהתחלנו להבין שעלינו לתעדף, באופן הגיוני ההוצאות ירדו וכך בחודש השני הגענו לאותו חסכון, מבלי לרדת ברמת החיים.
החלומות שהיו לי לחיים שלנו ולחיי הילדים פתאום כיום נראים רלוונטיים יותר. פתאום יש לי מטרה- אני רוצה לתת לילדים מה שצריך כדי לתת להם את האמצעים לעמוד על הרגליים בבגרותם. איך אני עושה את זה? אני מתחילה בתקציב מדוקדק של הוצאות ובעיקר בתקציב עתידי לחודש הקרוב, אני בודקת את הפנסיה שלי, את הביטוחים השונים, אני לומדת איך לעשות כסף מהכסף שיש לי כרגע, איך להגדיל את ההכנסות. אלו תהליכים שלוקחים זמן אבל כיום אין לי ספק שאני אוכל לתת לילדים שלי את הדברים האלו. בסופו של דבר – הם הכל בשבילי.
הכותבת אילה מידן, בעלת הדף "אילה מידן-היום למדתי" על כסף וכלכלה בחיי היום יום. לדף של אילה >
